Follow Me on Social Media

  • Grey Facebook Icon
  • Grey Pinterest Icon
  • Grey Instagram Icon
  • Grey YouTube Icon
  • Grey Twitter Icon

© Liora Houbara

כל הזכויות שמורות לסודות בריאות ואושר של ליאורה חוברה.

המידע באתר אינו מהווה התויה רפואית. תמיד יש להתיעץ בכל נושא רפואי עם גורם רפואי מוסמך כמו רופא או דיאטנית קלינית.

בניית האתר ועיצוב - ענבר חוברה

לאתר של ענבר

צילום - עודד חוברה 

לעמוד הפייסבוק של עודד

סיפור ההצלחה של עינת

שמי עינת ואני מכורה לפיצה.
או יותר נכון, (היום אני יכולה לומר) הייתי.
בפעם האחרונה שאני זוכרת את עצמי באמת באמת
רזה, אני מניחה שהייתי בשנים הראשונות של בית
הספר היסודי. מעולם לא נחשפתי לזוועות של הילדה
שצוחקים עליה או מצביעים עליה (כפי ששמעתי לאחרונה
ממישהי מאוד רזה שבילדותה היתה מעט שונה משאר
חבריה לכיתה...).
אז קצת רקע...
בשנות העשרה גילו אצלי בעיה בבלוטת התריס (תמיד
טענתי שמעט איטיות או עצלות מעולם לא הזיקה לאף
אחד..) ואני, כמה נוח, המשכתי לאכול כהרגלי (טוב,
לפעמים אולי מעט יותר) ולהאשים בהשמנה את
הבלוטה, ההיא העצלה..
כשכבר ניגשתי לקראת הגיוס לקבל טיפול קצת יותר מעמיק (נו, זה הגיל הזה שמתחיל להיות לנו קצת יותר אכפת מעצמנו,
וההורים מתחילים קצת יותר מתמיד להילחץ מהעניין שאתה משמין והם בקושי רואים אותך ניגש וחופר במקרר), התחלתי לקבל
עובדת היותי סובלת מכך וכך בעיות בריאות, מה שמעולם לא דרבן אותי לטפל בהן או להתייחס אליהן
קצת יותר ברצינות.
אז אכלתי כמו כולם (מלבד כמה חולשות למאפים וגלידות), עליתי וירדתי, ושוב עליתי ושוב ירדתי, ובחצי
שנת הלימודים האחרונה שלי במכללה כבר למדתי להכין בעצמי פיצה (מעולה, יש לומר), ומצאתי את
עצמי אוכלת אותה בתאווה לפחות שלוש פעמים בשבוע...
במהלך יולי 06 טיילתי לי באירופה, 90 אחוזי לחות, 100 אחוז חום ובערך מליון אחוזים של חוסר כוח
ויכולת לנשום או לצעוד יותר מעשרה צעדים תחת השמש הקופחת. בסוף החודש אכלתי את הפיצה
האחרונה שלי, כי לא היה כלום בבית כשנחתתי מהטיסה.
בתחילת אוגוסט כבר הגעתי (כהרגלי, אחת לחצי שנה) למכון האנדוקריני (הבלוטה, כאילו
שהתייחסתי אליה ברצינות אי-פעם). מה רבה היתה הזדעזעותי כשגיליתי (על מי אני עובדת? לא
באמת הייתי מופתעת) שעליתי 7- 8 ק"ג בתוך חצי שנה. הפעם, הבטחתי לרופאה, אני באמת
אעשה שימוש בהפניה שתיתן לי לדיאטנית. בשקילה האחרונה ההיא אצל הרופאה, הגעתי למימדים
של 127 ק"ג.
כשבגעתי אל ליאורה עם ההפניה, כבר
הייתי 7 ק"ג פחות, אחרי שהחלטתי
להראות לעצמי (ולסובבים אותי) אזרחות טובה ובמקום לאכול
כרגיל, התחלתי ממש לשמור ולרשום כל דבר שעבר בדרך לקיבתי
בשבועיים ההמתנה לתור הראשון (פלוס שבוע נוסף של הפנמה
והבנה של מה עלי לעשות עם עצמי הלאה).
התחלתי בעינוי סיני מהסוג הנעלה ביותר של דיאטת חלבונים.
הפכתי ידידתם הטובה ביותר של כל סוגי הירקות, העופות,
הגבינות והייתי לקראת סיום השבועיים האיומים בחיי בתחושה
שהנה, עוד שניה ואהפוך לגבינת קוטג' ( 5 אחוז, אלא מה?).
לא האמנתי שבאמת אחזיק מעמד בדיאטה הראשונה של חיי,
אבל המשכתי להופיע אצל ליאורה אחת לשבועיים, לא מפסיקה
לחייך לעצמי (ואליה) בכל פעם לאחר השקילה. עוד שני קילו ועוד
שני קילו, ועוד למידה של להמיר קלח תירס בשתי פרוסות לחם
מלא קל או המרה של עוד שתי פרוסות לחם בביצה, ועוד שני קילו פה, שלושה קילו שם, קצת הליכה מאומצת סביב בשביל
ההליכה של "גולדה", קצת גלנולין (קצת שמן טבעי למניעת העור הרפוי) והופ אני כבר קרובה לחגיגות השלושים לקילוגרמים
שהסתלקו להם ממני. לראשונה בחיי (הבוגרים, לפחות) עליתי במדרגות בלי להתנשף בקולי קולות, דיברתי בטלפון תוך הליכה
ונשמעתי בבירור ולראשונה, קניתי בגדים בחנות של אנשים "רגילים", העזתי (ואף הצלחתי!!) לעטות על עצמי ג'ינס במידה
וקניתי חזיה בשתי מידות יותר קטנה ממה (M 46 או חליפת פוטר מידה לארג' (מודה, שלשום קניתי חליפה נוספת במידה
שהייתי רגילה במשך שלוש השנים האחרונות.
מאז הזעזוע שלי מעצמי, אז אצל הרופאה האנדוקרינית, חלפו עברו להם חמישה
חודשים (כלל לא ארוכים ומייגעים), אבל עדיין לא הגעתי לסוף דרכי. עוד אני
במחצית הדרך. לא שאי פעם תיארתי לעצמי שאגיע למקום (או המשקל) בו אני
נמצאת היום.. אבל היום אני יכולה להגיד בוודאות שנותרו לי להוריד (כנראה)
הרבה פחות ממה שכבר הורדתי...
..( זו אני היום (סוף דצמבר 06
נתראה בעוד 15 ק"ג..